סבתא ברכה ז"ל או ביבי כמו שקראנו לה (סבתא בבוכרית) הייתה רקדנית.

רקדנית בכל רמח אבריה. היא רקדה תמיד! מנערות ועד יום מותה.  על הבמות הכי גדולות, מול ראשי ממשלות ואנשים חשובים (מספרים שהייתה מופיעה מול סטלין) ועד כל מפגש משפחתי שאני זוכרת.

היא הייתה סבתא רבתא שלי וכשהיא נפטרה הייתי בת 7, והיא הייתה זכורה לי מבוגרת מאד, אבל רוקדת! חקוקה לי בראש בעיקר תנועה מסויימת שהיא הייתה יורדת על הברכיים ומניעה את פלג הגוף העליון בסיבוב תוך תנועת כפות ידיים מסורתית כזו. עד היום אני מנסה לחקות את זה. 

בתחילת דרכי כרקדנית נחקקה אצלי הידיעה שמחול זה עד גיל 30 ואחרי כן את נחשבת כבר זקנה בלה ואין לך עתיד. 

כשהתחלתי לרקוד בלהקה של אורלי פורטל נפרצו אצלי כמה מוסכמות בעולם המחול, אחת מהן היא התובנה שבדיוק כמו בדברים אחרים הרקדנית משתבחת עם הגיל.

 נכון שיש טכניקות שאולי הגוף יתקשה יותר לבצע, אבל משהו בערך של ניסיון, הבעה, סיפור דרך הגוף, בשלות ונוכחות תפס אצלי מקום הרבה יותר גדול ומשמעותי מרגל לפה ורגל לשם. משהו בזה הרבה יותר מעניין אותי היום.

אני זוכרת את סבא שלי, יעקב (בנה של ברכה) מספר שהרקדניות בבוכרה היו מאד צנועות ומכוסות ורק עינהן היו גלויות, ודרך התנועה בעיניים היו משגעות ומפילות את כולם. 

היום תשאלו כל תלמידה שלי והיא תדע שהעיניים והפנים הם חלק בלתי נפרד מהתנועה והריקוד. והטכניקה, חשובה ככל שתיהיה (והיא חשובה לי מאד) חשובים בהרבה הסיפור בתנועה וההבעה שנובעת מהגוף.

השנה פתחתי סטודיו משלי, מקום בו אוכל לתת את מתנת הריקוד לעולם. 

הסטודיו נקרא על שמה של סבתי הגדולה. הרקדנית הדגולה. ברכה.

השיעורים בעיצומם ואני בהתרגשות גדולה!

* בתמונה- ברכה אליעזרוב ז"ל, כמו שאני זוכרת אותה.